הסכם ממון- לא מפחיד כמו שזה נשמע

הולכת וגוברת בארצנו תופעת הסכמי הממון, או כפי שאני אוהבת לכנות אותם, הסכם טרום נישואין. אפשר לקרוא להם גם הסכמים לחיים משותפים. הסכמי חיים משותפים, הם הסכמים שצופים פני עתיד ומסדירים מחלוקות בעניין כספים ורכוש שעלולים להתעורר בין בני הזוג, במהלך החיים המשותפים וברור שבכל במקרה של פרידה.

 

בפגישות ייעוץ שאני מקיימת עם לקוחות, פעמים רבות אנשים אומרים לי: "אין לי ממון, למה אני צריך הסכם ממון"?
הגישה הזו הינה מוטעית ביסודה. חוק יחסי ממון בין בני זוג וכן ופסיקת בתי המשפט בסוגיית ידועים בציבור, ממילא מעניק לבן הזוג רק זכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים (או הנישואין). החוק אינו מאזן רכוש שנצבר לפני הנישואין ע"י אחד מבני הזוג. הרי השאלות הנפוצות בתחום והתשובות הראויות.

 

למה כדאי לחתום על הסכם ממון?
הסכם טרום נישואין מעגן הסדרים בעניין רכוש וזכויות שבני הזוג יצברו במהלך החיים המשותפים או הנישואין. רוצה לומר: ההסכם נועד להסדיר את חלוקת הרכוש שנצבר ע"י כל צד מעבודתו, מהשקעותיו, מנכסים שבבעלותו וכו'. הסכם ממון אינו חייב להיות הסכם של הפרדה רכושית, (מה ששלי-שלי ומה ששלך-שלך) אלא יכול להיות הסכם של שיתוף רכושי, שמסדיר את דרך החלוקה במקרה של פרידה. סוגיית חלוקת הרכוש היא הסוגייה הבעייתי ביותר כאשר בני הזוג רוצים לפרק את החבילה.

 

נכסים וזכויות שנצברו לפני החיים המשותפים:
למרות שהחוק והפסיקה אינם מאזנים את הנכסים שהיו לבני הזוג לפני החיים המשותפים, כדאי להתייחס בהסכמים הללו לזכויות (או לחובות) שיש לכל צד, אותם צבר לפני תחילת החיים המשותפים. ישנם היום לא מעט פסקי דין שניתנו בבתי המשפט לענייני משפחה ובערכאות הערעור, בהם הוענקו לבן הזוג זכויות בנכסים ובכספים שהיו לבן הזוג לפני הנישואין או שנתקבלו בירושה.
בתי המשפט העניקו את הזכויות הללו רק במקרים שבם בן הזוג שלו הזכויות, הביע כוונת שיתוף בהתנהגותו, בגין אותם נכסים או זכויות.
בשלב זה, נשאלת השאלה מהי אותה "כוונת שיתוף". ובכן, אין הגדרה בחוק לגבי אותה כוונת שיתוף, שכן ההלכה נוצרה בבתי המשפט ואינה מעוגנת בחוק.
בבית המשפט נבחן כל מקרה על פי נסיבותיו הספציפיות. דוגמאות למקרים בהם נפסק שיתוף בנכסים כגון אלו: כאשר היו מגורים במשך שנים רבות בדירת אחד הצדדים, כששולמה משכנתא או נעשה שיפוץ רחב בה מכספים משותפים ועוד.

 

ערכית הסכם שונה מהדין החל:
למי מכם שמתכוון להינשא כדת משה וישראל, ניתן בהחלט להסדיר בהסכם חיים משותפים התניות, שהן בניגוד לחוק יחסי ממון, החל על בני זוג שנישאים ברבנות.
למשל, מועד איזון הזכויות בחוק הינו במועד הגט. בפועל, על מנת לקבל גט יש לפנות בתביעת גירושין לביה"ד הרבני (במקרה של חוסר הסכמה) ולתבוע את הגירושין על פי העילות בהלכה היהודית. בהסכם, לעומת זאת, ניתן להסכים למשל, שמועד האיזון יתקיים ביום הפרידה ולא ביום הגט. במקרה כזה, אף אחד מבני הזוג אינו תלוי בחיוב בגט והוא זכאי לקבל מחצית הרכוש שנצבר על שם בן זוגו.
בנוסף, בהסכם מסוג זה ניתן להעניק סמכות שיפוט לערכאה שיפוטית זו או אחרת (לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה) ובכך למנוע את כל עניין מרוץ הסמכויות, בו בן הזוג שמגיש ראשון תביעות, בעת המשבר, קובע את הערכאה השיפוטית לה תהיה הסמכות.

 

מה לגבי הילדים?
לא ניתן להסדיר בהסכמים הללו את כל העניינים שקשורים לילדים שטרם נולדו, למשל קביעת משמורת, מזונות והסדרי ראיה. הסיבה לכך היא, שתפקידו של בית המשפט הוא לבחון את טובת הילד. בית המשפט אינו יכול לבחון (וגם לא ההורים) את טובתו של ילד שטרם נולד והוריו עדיין לא יודעים אילו צרכים יש לו, האם יש לו צרכים מיוחדים וכו'.

המצב המשפטי בישראל הוא כזה שבו כל מקרה נבחן לגופו ועל פי הנסיבות הספציפיות שלו. כל שופט או דיין בית הדין, רואה אחרת את המקרה והנסיבות. אני ממליצה לערוך הסכם המשקף את כוונות בני הזוג. במצב כזה, לא תשאירו את ההכרעה בידי צד ג' ותוכלו להכריע אתם, בחיים שלכם.

פורסם ב: מאמרים

לא ניתן להגיב.