משמורת והסדרי ראייה

בימים האחרונים חזרו מיליוני ילדים לבתי הספר והגנים. החזרה לשגרה באה לידי ביטוי גם בנושא הסדרי הראיה במשפחות בהן ההורים אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת.

השבוע פנתה אלי אם מודאגת שביקשה ממני לסייע לה להתגונן בפני דרישת בעלה, אשר ביקש להרחיב את הסדרי הראיה עם ילדיו, כך שהם ילונו אצלו שלוש פעמים בשבוע.

 

האם בקשה זו היא מקובלת? האם הדבר טוב לילדים? איך מסדירים את נושא המשמורת והסדרי הראיה במשפחות בהם ההורים אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת?

אין בחוק הישראלי קריטריונים קבועים לפיהם בוחרים מי יהיה הורה משמורן (ההורה שיחזיק בילד). על פי החוק, קיימת רק חזקת הגיל הרך, שקובעת כי ילדים עד גיל 6 (בנים ובנות) יהיו במשמורת האם, אלא אם כן ישנן סיבות מיוחדת להורות אחרת.

 

במרבית המקרים, כאשר בני זוג נפרדים, נקבעת משמורת הילדים בהסכם או בפסיקת בתי המשפט אצל האם, ואילו לאב נקבעים הסדרי ראיה עם הילדים. הסדרי הראיה תלויים בכמה גורמים: המרחק הגיאוגרפי בין מקום מגוריהם של הילדים וההורה הלא משמורן, מידת התקשורת וההבנה בין ההורים וכן-גילם של הילדים.

הסדרי הראיה הינם שונים ומגוונים ונקבעים באופן פרטני. ההסדרים הנפוצים ביותר הינם הסדרי ביקור אצל ההורה הלא משמורן, הכוללים שני ביקורים באמצע השבוע, בשעות אחר הצהרים, כאשר ביקור אחד כולל לינה והביקור השני מסתיים בשעות הערב וכן ביקור בכל סוף שבוע שני הכולל אף הוא לינה. כמו כן, בדרך כלל נקבעת חלוקה שווה בין ההורים בחגי ישראל ובתאריכי חופשות מהמוסד החינוכי.

נהוג לקבוע כי עד גיל 3 הילד או הילדה אינם לנים אצל האב, לאור הצורך הגדול יותר בקרבה לאימם. בהתאמה, בדרך כלל לילדים בגיל 16 ואילך לא נקבעים הסדרי ראיה מתוחמים, שכן ילדים אלו "מצביעים ברגליים".

 

כאשר זוג הורים מגיע לתיאום נוח והמרחק הגיאוגרפי מאפשר זאת, יש באפשרותם להסכים על משמורת משותפת, אשר מחלקת בפועל את שהות הילדים במחציתם. בהסדר זה על ההורים להיות ביחסים טובים, שכן יש צורך בשיתוף פעולה רב ביניהם.

הסדרים מסוג זה אינם אהודים בבתי המשפט בישראל, שכן הניסיון לסוג כזה של הסדר לא התברר כמוצלח בארה"ב ומחקרים קבעו כי ההסדר גרם לבלבול גדול אצל הילדים שנדו מדי יום מבית לבית.

בצד השני של המתרס, ישנם מקרים בהם להורה הלא משמורן אין הסדרי ראיה פתוחים עם ילדיו ועליו לפגוש את ילדיו, באופן זמני או קבוע, בנוכחות עובדים סוציאליים. פגישה שכזו תתקיים ב"מרכז הקשר", מרכז השייך לרשויות הרווחה בעיר בה מתגוררים הילדים. הסדרי ראיה מסוג זה נקבעים במקרים בהם קיים חשש לאלימות, להטרדה, או כל חשש אחר לרווחתו הפיסית או הנפשית של הילד הקטין.

 

במקרים בהם ההורים אינם מגיעים להסכמות, מוגשת ע"י אחד מהם או ע"י שניהם תביעה למשמורת הילדים. כאשר בית המשפט דן בסוגיית משמורת, הוא מחפש את טובת הילד. בשלב ראשון מוזמן תסקיר של פקיד/ת סעד מיחידת הרווחה באזור מגורי הילדים, על מנת שבית המשפט יוכל לקבל תמונה מקצועית מהשטח על הנעשה במשפחה.

תסקיר פקיד/ת הסעד מורכב ממספר פרקים, כאשר בסיומו ישנן המלצות למי מההורים תהיה המשמורת ואילו הסדרי ראיה מומלץ לקבוע עם ההורה שאינו משמורן. בית המשפט מחליט האם לאמץ את המלצות התסקיר באופן חלקי, מלא, או כלל לא.

חשוב להדגיש כי בניגוד לכלל סופיות הדיון הקובע כי נושא שבית משפט דן בו לא יידון בשנית, סוגיות המשמורת והאפוטרופסות הינן סוגיות שאינן מסתיימות לעולם. סוגיות אלו עוסקות בעניינים של קטינים שיש צורך להגן על האינטרסים שלהם (לפעמים אף מפני הוריהם).

 

המשמעות היא, שלעולם ניתן יהיה לפנות לבית המשפט על מנת לשנות את המשמורת או האפוטרופסות על הילד הקטין. אולם, אל פנייה לבית המשפט לשינוי ההסדר הנהוג, צריכה להתלוות סיבה מספקת, המעידה על שינוי נסיבות שתגרום לבית המשפט לשנות את הכרעתו הקודמת.

פורסם ב: מאמרים

השאר תגובה