אחד הנושאים המרכזיים והחשובים ביותר בגירושין ובכל מקרה של פרידה מבן זוג (לעיתים יהיה זה ידוע בציבור) היא סוגיית הרכוש. במרבית הפרידות, בהן אין בעיה מיוחדת עם מאבק משמורת על הילדים, סוגיית הרכוש הינה המחלוקת המרכזית.
הרכוש הוא כל הונו של האדם שצבר אותו במהלך חייו. כשמדובר בנישואין ראשונים, הרכוש שצבר אדם עד כה, הוא רכוש שנצבר במהלך הנישואין.
בני זוג, בין אם נישאו ובין אם לא, שייכים לאחד משני סוגי משטרים רכושיים החלים במדינת ישראל. האחד, חזקת השיתוף, החל על בני זוג שנישאו לפני שנת 1974 וכן על בני זוג שאינם נשואים וחיים כידועים בציבור. משטר זה אינו קבוע בחוק והוא נוצר בהלכה הפסוקה של בתי המשפט בישראל. השני, משטר איזון המשאבים, הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, שחל על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.1974.
ישנם הבדלים בין שני המשטרים הנ"ל. ההבדל העיקרי: מי שחל עליו חוק יחסי ממון, חל עליו הסדר של שיתוף דחוי בנכסים שנצברו על ידו במהלך החיים המשותפים, עד למועד פקיעת הנישואין. האיזון נעשה ביום הגט (או מות אחד הצדדים). בפועל הכוונה היא שלא מחלקים את כל הנכסים באופן ספציפי שווה בשווה, אלא מאזנים את סך כל הרכוש של כל אחד מבני הזוג ביום פקיעת הנישואין.

בין אם בני זוג נישאו לפני 1.1.1974 ובין אם נישאו אחרי, ישנו שיתוף בנכסים ובזכויות הסוציאליות וזכויות אחרות שנצברו במהלך החיים המשותפים, מיום תחילתם ועד ליום הפרידה.
בפועל אין זה משנה על שם מי רשומים הנכסים או הזכויות הסוציאליות. אלה יהיו משותפים כל עוד הם נצברו במהלך הנישואין (ובמקרה של ידועים בציבור במהלך החיים המשותפים).
מה עושים אם רכוש נצבר על שם אחד הצדדים? בכדי לקבל מחצית הרכוש מהצד השני (בהיעדר הסכמה על חלוקה) על הצד שהרכוש לא רשום על שמו, לתבוע קבלת מחציתו. מאידך, כאשר הרכוש רשום על שם שני בני הזוג, ניתן למכור אותו או למשוך את הכספים.
במרבית המקרים דירת או בית המגורים רשומים ע"ש שני בני הזוג ואילו שאר הזכויות, בין אם מדובר בזכויות שנוצרו במסגרת עסקיו של אחד הצדדים ובין אם מדובר בזכויות סוציאליות וחסכונות שנחסכו מחשבון הבנק או מהמשכורת, רשומים על שם אחד הצדדים.
במקרה כזה, בן הזוג שרוצה לפרק את המערכת הזוגית, צריך להתחיל מהלך שכולל את חלוקת הרכוש, ע"י פנייה לערכאה משפטית המתאימה לו על מנת לחלק את הרכוש בדרך שמשתלמת לו.
ישנן שתי ערכאות משפטיות להן סמכות לדון בסוגיית הרכוש בעת פרידה של בין בני זוג נשואים במדינת ישראל. האחת, בית המשפט לענייני משפחה והשניה, בית הדין הרבני.

 

חשוב להדגיש כי בני זוג נשואים או לא, לפני הנישואין או אחריהם, יכולים להתנות על ההסדר הרכושי הנ"ל על ידי חתימה על הסכם. הסכם זה יכול להסדיר את היחסים הממומנים בין בני הזוג, בצורה שונה מזו המוצעת בחוק יחסי ממון.
במסגרת הסכם זה, בני הזוג יכולים להחליט כי חלק מהנכסים אשר יצברו במהלך היחסים לא יהיו משותפים. הם יכולים להחליט מתי יפקע מועד השיתוף, או שלא יהיה שיתוף כלל, בהתאם למה שמתאים להם.
ההנחה הרווחת היא, כי הסכמי ממון מסוג זה נועדו אך ורק לאנשים שיש ברשותם רכוש רב. הנחה זו מוטעית. הסכם זה צופה פני עתיד והוא מתייחס לנכסים ולזכויות שיצברו בני הזוג במהלך החיים המשותפים ולא מה שצבר כל אחד לעצמו עד כה. אם לא חתמו בני הזוג על הסכם, חל עליהם ההסכם שנמצא בחוק יחסי ממון בין בני זוג.

 

על פי החוק, מתנות או ירושות שקיבלו בני הזוג במהלך הנישואין או רכוש אשר נצבר על ידם באופן עצמאי לפני תחילת השיתוף (היינו לפני הנישואין) לא מתחלק בין שניהם. רכוש כזה יהיה, גם בעת הפרידה, לצד אשר היה הבעלים בעת תחילת הקשר. אציין כי ישנם סייגים המתפתחים בפסיקה באשר לשיתוף בנכסים אלו (מתנה, ירושה ו/או נכסים מלפני הנישואין), שהינם נכסים חיצוניים לשיתוף. באופן כללי סייגים אלו מתקיימים רק כאשר הצד שצבר את הנכסים הללו מראה כוונת שיתוף ספציפית עם בן הזוג בהם.

מאת עו"ד ענבר שנהב – מתמחה בדיני משפחה, גירושין וירושה גירושין. קום